פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי באר שבע 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  4236/08

בפני:  
 כבוד השופט ס' ג'ובראן
 
המבקשת:
 פלונית
 
 נ  ג  ד

המשיבים:
 1. בית הדין הרבני האזורי באר שבע
 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
 3. פלוני
 
בקשה לעיכוב הליכים

בשם המבקשת:
 עו"ד ירון הוד

בשם המשיב 3:
 עו"ד עפרה גרין

החלטה
 
  המבקשת והמשיב 3 (להלן: המשיב), שהיו נישואים למעלה מ- 40 שנה, התגרשו ביום 25.9.2000.

 הצדדים ערכו ביניהם הסכם גירושין (להלן: ההסכם), אשר קיבל תוקף של פסק-דין ובו נקבע, בין היתר, בסעיף א', כי הזכויות והחובות במשק ובדירה במושב מבטחים יועברו על-שם המבקשת. בסעיף ב' להסכם נקבע, כי במידה וכנגד המשיב יוגשו תביעות בגין הדירה והמשק הנ"ל, והמבקשת לא תשלם את החובות תוך 30 יום, המשק יימכר לכיסוי החובות והיתרה תחולק שווה בשווה בין הצדדים. בסעיף ה' להסכם נקבע, כי המבקשת מוחלת על כתובתה מיום מתן הגט.

 מאז הגירושין, לא העבירה המבקשת את המשק על שמה ולא פרעה את חובותיו. מנגד, המשיב החל להיות נרדף על-ידי נושים בגין חובות המשק. רכבו וחשבונות הבנק שלו עוקלו.

 בית הדין הרבני באזורי בבאר-שבע החליט, ביום 23.11.2004, לאשר את מכירת המשק לאור העובדה, כי המבקשת לא העבירה את המשק על שמה ולא פרעה את חובותיו. עוד קבע בית הדין הרבני, כי באי-כוח הצדדים ישמשו ככונסי נכסים למכירת המשק (תיק מס' 49426943-64-1).

 על החלטת בית הדין הרבני האזורי ערערה המבקשת לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בערעורה תקפה המבקשת את החלטת בית הדין הרבני האזורי למנות כונס נכסים למכירת הבית והמשק. למבקשת לא היה כל נימוק משפטי או הלכתי וכל רצונה הוא להישאר לגור בבית (תיק מס' 063184915-24-1).

 בית הדין הרבני הגדול דחה, ביום 6.7.2005, את הערעור וקבע, כי צדק בית הדין הרבני האזורי שהפעיל את סעיף ב' להסכם למנות כונסי נכסים, אולם נוכח טענות המבקשת על כך שלא ידעה מראש את היקף החובות, הומלץ להחזיר את התיק לבית הדין הרבני האזורי על-מנת לפשר בין הצדדים כדלקמן: א. מהיתרה שתישאר לאחר כיסוי החובות תקבל המבקשת 70% והמשיב 30%; ב. כל חוב על המשק שלא יהיה כלול בדף ההוצאה לפועל מיום 21.6.2005, יוטל על המשיב. 

 ביום 8.11.2005 נערך דיון בפני בית הדין הרבני האזורי, בו ניסה בית הדין לפשר בין הצדדים, אולם ניסיון זה לא צלח. לפיכך, קבע בית הדין, כי פסק-הדין למכירת הנכס, שניתן ביום 25.1.2004, יישאר בתוקף ובאי-כוח הצדדים יוותרו כונסי הנכסים.

 או-אז, ביום 6.11.2005, הגישה העותרת לבית-משפט זה עתירה, בה היא מבקשת מבית-המשפט למנוע את מכירת הנכס (בג"צ 10335/05).

 בית-משפט זה (השופטים א' לוי, ע' ארבל וס' ג'ובראן) דחה, ביום 6.3.2006, את העתירה בקובעו, בין היתר, כי ההחלטות עליהן משיגה המבקשת, מצויות בתחום סמכותו של בית הדין הרבני האזורי וגם אם הוא שגה, ואיננו קובעים כך, הדרך להשיג על אותן החלטות הייתה על-ידי פניה בערעור לבית הדין הגדול. משעשתה המבקשת גם את זאת, לא מצא בית-משפט זה, כי הוכחה עילה להתערבותו.

 ביום 20.9.2007 דחה בית-הדין הרבני הגדול ערעור נוסף שהגישה המבקשת, בו טענה, כי לא הייתה מודעת להיקף חובותיה. כמו-כן, למבקשת ניתנו הארכות זמן רבות לשלם חובותיה, אולם היא לא ניצלה זאת לתשלום החובות.

 ביום 17.1.2008 הגיש כונס הנכסים לבית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע בקשה למינוי שמאי. המבקשת התנגדה לבדיקה ובכך סיכלה את האפשרות למכור את הנכס.

 המבקשת פנתה באמצעות עורך-דינה לבית הדין הרבני האזורי בטענה, כי שילמה את כל החובות הרובצים על המשק של בני-הזוג ומבקשת לבטל את החלטת בית הדין המורה על מכירת המשק וחלוקת הכסף בין הצדדים.

 בית הדין הרבני האזורי דחה, ביום 30.3.2008, את הבקשה בקובעו, כי אינו מוצא מקום לאחר 8 שנים של הליכים ולאור הסחבת שנקטה המבקשת לבטל את פסקי הדין הקודמים. לפיכך, מינה בית-הדין את השמאי אליהו טלפון לשום את שווי המשק. 

 בהתאם להחלטת בית הדין, ביקר ביום 9.4.2008 השמאי במקום כדי לבדוק את שווי המשק, אולם המבקשת לא אישרה לו להיכנס לחצר ולבצע את השומה. לפיכך, השומה לא בוצעה.

  המבקשת סירבה לקבל עליה את הדין וביום 13.5.2008 הגישה לבית-משפט זה עתירה נוספת במסגרתה הוגשה בקשה לעיכוב הליכים, היא הבקשה שבפני. אף בבקשה שבפני, מבקשת המבקשת לעכב את ההליכים המתנהלים בינה לבין המשיב ובכלל זה להורות על עיכוב הליכי כינוס הנכסים למכירת המשק בו היא מתגוררת וזאת עד למתן החלטה אחרת.

 לטענת בא-כוח המבקשת, המשיב נהג במהלך השנים בחוסר תום לב כלפיה והערים קשיים של ממש בדרכה ובמאמציה לסלק את החובות וזאת מאחר והסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים נוסח באופן ביצר אצל המשיב אינטרס לא הוגן לעשות כן. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקשת, כי מכירת המשק וביתה של המבקשת לא באו לעולם, אלא בכדי לאפשר סילוק החובות שנצברו לחובת המשיב ואשר אותם התקשתה המבקשת לסלק עד כה. אלא, שלא מכבר, סילקה המבקשת את מלוא חובותיה למשיב, ככל שהם נובעים מחיובי המשק, ומשכך אין עוד כל יסוד להותיר את החלטת בית הדין על כנה. עוד טוען בא-כוח המבקשת, כי בית הדין הרבניים התעלמו מסכומי הכסף הגדולים במיוחד שהוציאה המבקשת מאז הגירושים ועד כה בגין חובות המשק שנטלה על עצמה וכן בגין סילוק חובותיו של המשיב. בכל יוצרת החלטת בתי הדין הרבניים תוצאה בלתי צודקת של "עשיית עושר ולא במשפט", שעה שהמשיב זכאי, לכאורה, למחצית שווי המשק חרף ההוצאות הכספיות הגבוהות שהוציאה עד כה המבקשת בגין המשק וחובותיו. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המבקשת, כי לא זו בלבד שחלקו של המשיב בחובות שסולקו מאז הגירושים ובכספם שהוצאו לצורך זה לא חושב באופן הולם, אלא שלאחר חישוב הסכום הריאלי שעל המשיב להשיב למבקשת, נוצר מצב בו מכירת המשק כשלעצמה איננה רצינית. 

  מנגד, תומכת באת-כוח המשיב בהחלטות בתי הדין הרבניים ומבקשת לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. לטענתה, מספטמבר 2000 ועד אפריל 2008 לא טרחה המבקשת להעביר את המשק נשוא הדיון על שמה ולא כיסתה את חובותיה כפי שהתחייבה בהסכם הגירושין. כתוצאה מאי העברת המשק על שמה ואי  תשלום החובות, סבל המשיב מעיקולים שהוטלו על רכבו ועל חשבונות הבנקים שלו. לטענת באת-כוח המשיב, המבקשת לא קיימה את החלטות בתי הדין הרבניים והחלטת בית-משפט זה והמשיב ניצב חסר אונים נוכח הפרה זו. לטענת באת-כוח המשיב, התנהגותה של המבקשת נגועה בחוסר תום לב, שכן עד סוף שנת 2007 טענה, כי לא ידעה את היקף החובות של המשק, זאת לאחר שבסוף שנת 2003 תחילת שנת 2004, קיבלה המבקשת ארכה של 60 יום על-מנת לגייס כספים לכיסוי החובות, אולם היא סחבה אותם עד שנת 2008. רק לאחר מינוי השמאי בינואר 2008, התאמצה המבקשת לגייס כספים כדי לכסות את חובותיה וביום 30.3.2008 התקבל בבית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע מכתב מטעם בא-כוח המבקשת, לפיו המבקשת שילמה את כל החובות הרובצים על המשק. לבסוף מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיב, כי סיכויי העתירה קלושים נוכח ריבוי החלטות בתי הדין הרבניים, המורות על מכירת הנכס.

 לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהסכם הגירושין ובהחלטות בתי הדין הרבניים - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי העתירה, ואפילו סברתי, כי סיכויי העתירה מאוזנים - שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיב בעיכוב הליכי כינוס הנכסים למכירת המשק לבין הנזק שייגרם למבקשת אם לא יעוכבו ההליכים והיא תיאלץ לפנות את מקום מגוריה במשק, ידה של המבקשת על העליונה. ולהלן אסביר. 

  הסכם הגירושין אשר נחתם בין הצדדים קבע, בין היתר, בסעיף א', כי המשק והדירה במושב מבטחים, שהיו רשומים על-שם הצדדים יעברו להיות רשומים על-שם המבקשת על זכויותיו וחובותיו וכי החובות יעברו על-שם המבקשת. כן הוסכם בסעיף ב' להסכם, כי במידה ויוגשו כנגד המשיב תביעות בגין הדירה והמשק הנ"ל, והמבקשת לא תשלום את החובות תוך 30 יום, יימכר המשק לכיסוי החובות והיתרה תחולק שווה בשווה בין הצדדים. עוד הוסכם בסעיף ג' להסכם, כי באי-כוח הצדדים ימונו ככונסי נכסים למימוש המכירה, חלוקת הרכוש וכיסוי החובות.

 הסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע ביום 21.9.2000. 

 ואכן, מאז ההסכם ובמשך תקופה של שמונה שנים, המבקשת לא נקטה כל צעד על-מנת לפרוע את חובות המשק וזאת עד למינוי השמאי בינואר 2008, אז גייסה המבקשת את הכספים לכיסוי החובות. 

 המשיב טוען בתגובתו לבקשה לעיכוב הליכים, כי עד לתשלום החובות על-ידי המבקשת, הוא נרדף על-ידי נושים בגין החובות שרבצו על המשק ורכבו וחשבונות הבנקים שלו עוקלו. ואולם, כעת, מודה המשיב, כי המבקשת שילמה את החובות שרבצו על המשק וכי ביום 30.3.2008 התקבל בבית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע מכתב על-ידי בא-כוח המבקשת, בו צוין, כי המבקשת שילמה את כל החובות הרובצים על המשק.

  לפיכך, בנסיבות המקרה דנן, כשהחובות שרבצו על המשק שולמו על-ידי המבקשת וכעת אין המשיב נרדף עוד על-ידי נושים בגין חובות אלה ובמיוחד נוכח העובדה, כי המבקשת מתגוררת במשק, שוכנעתי, כי בשלב זה, יש מקום להיעתר לבקשה לעיכוב הליכי כינוס הנכסים למכירת המשק, וזאת עד למתן פסק-דין בעתירה. ברי, אפוא, כי אם עתירת המבקשת תידחה, יושלם הליך כינוס הנכסים למכירת המשק והמשיב לא יצא נפסד.

אשר-על-כן, אני מעכב בזה את הליכי כינוס הנכסים למכירת המשק וזאת עד למתן פסק-דין בעתירה.

 ניתנה היום, י"א בתמוז התשס"ח (14.7.2008).